הסתכלות חקרנית של מידען
הנושאים :
פרופ' אריה קיזל: לא המלחמות גורמות לילדים שלנו טראומה, אלא אנחנו
להסתתר בחניון ציבורי עירוני בתל אביב
האיראנים סוגרים את הפערים המדעיים, אבל בדיקטטורה אי־אפשר לחשוב חופשי"
זכוכית נצחית : יצירותיה של האמנית העכשווית דפנה קפמן
פרופ' אריה קיזל: לא המלחמות גורמות לילדים שלנו טראומה, אלא אנחנו
נתנאל גאמס, עיתון "הארץ"
אנחנו כל הזמן עסוקים בחינוך לפַּחַד, במקום לתת לילדים פשוט לחזור לחיים, אומר קיזל שעוסק בחינוך ופילוסופיה עם ילדים. לדבריו, צריך להפסיק את הניסיונות להרגיע, ולאפשר שאלות: "אנחנו חושבים שבגלל שילדים שואלים 'למה' הם מטומטמים, אבל זה לא נכון – הם מדענים, כמו גדולי הפילוסופים"
"השיח הפסיכולוגיסטי השתלט, לרבות על גבי דפי עיתון 'הארץ'. ילדים פוחדים, כמובן, כמו כולם, אבל הפחד שלהם מועצם על ידי המבוגרים", מודיע פרופ' אריה קיזל בפתח שיחתנו, שנערכת כמה ימים אחרי חילופי המהלומות עם איראן.
הורים רבים חוששים שהמלחמות בישראל מפחידות את הילדים וגורמות להם לטראומה, אבל קיזל דווקא חושב שהילדים בסדר גמור. הכל מתחיל, לטענתו, בגישה הטיפולית שהשתלטה על ישראל והאופן שבו הורים מגוננים על ילדיהם יתר על המידה. הוא קורא לזה "פדגוגיה של פחד".
"הנחת היסוד של המבוגרים היא שילדים נמצאים במצב של פחד, והם מושיטים להם יד כדי לגונן עליהם. יש בעיה? נריץ את הפסיכולוגים לבית הספר, הילדים יציירו ציורים כדי לבטא את רגשותיהם וכו' וכו', והכל יהיה בסדר".
מה הבעיה עם תמיכה נפשית בילדים, בטח בשעת מלחמה?
"אני לא מקבל את העמדה הזאת. ניהלתי בית ספר יסודי של 900 ילדים במשך שבע שנים – והמורים היו היסטריים וכתוצאה מכך גם הילדים. כשאנשים משדרים היסטריה, בנוגע למלחמה למשל, זה עובר לילדים. זו פדגוגיה של פחד: אנחנו מפחידים את הילדים באמצעות החינוך שלנו".
לטענתך אנחנו טועים בגישה שלנו כלפי ילדים.
"אנחנו חושבים שילדים הם נזקקים, במצב נחות למבוגרים, שהם האוכלוסייה הפגיעה ביותר. זה נכון במידה מסוימת – הם הנפגעים הגדולים ביותר ממלחמות, כמו שאפשר לראות – אבל אני מדבר על מה שמחוץ לעולם הטיפולי. הם למשל עצמאיים בחשיבה שלהם, חושבים אחרת ממבוגרים; הם חושבים באופן יצירתי, אינטואיטיבי ומופרע, במובן הטוב של המילה. החשיבה שלהם קוצנית. כמו שאין להם בעיה להתלכלך, ככה הם גם חושבים.
"מכיוון שהם מסתכלים על העולם בפליאה ושואלים 'למה?' כל הזמן, אנחנו חושבים שהם מטומטמים ולא מפותחים. אבל זה לא נכון, הם מדענים, הם כמו גדולי הפילוסופים שמסתכלים על העולם ומתפעלים ממנו".
קיזל מביא כדוגמה ילד שהודיע בזמן המלחמה שהוא הולך ליחיא סינוואר כדי להגיד לו להפסיק עם זה. "מבוגר יחשוב שזו אמירה של אינפנטיל שלא מבין את המצב, אבל זו תשובה של מישהו שחושב מחוץ לקופסה, מעבר לאופק. הוא חושב שכדאי לעשות צעדים יוצאי דופן, ולא מתעכב על מגבלות. ילדים חושבים כמו מי שהמציאו את החיסונים, את מערכת כיפת ברזל או כמו אלה שהגו את מבצע הביפרים בלבנון. הפסיכולוגית פרופ' אליסון גופניק אמרה שילדים הם מעבדת ההייטק של האנושות, ואני מסכים איתה – אבל אנחנו הורסים להם את זה".
אמנות שאילת השאלות
קיזל, מהפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה, הוא פילוסוף של החינוך. תחום ההתמחות שלו הוא פילוסופיה עם ילדים – גישה שמאמינה שילדים תוהים מגיל צעיר על החיים ושואלים שאלות על המהות שלהם; וכי יש להם את היכולת לעשות זאת, בניגוד למה שחושבים עליהם. לגישה הזאת מתלוות גם מתודות, למשל קהילות חקירה של קבוצות ילדים שחוקרים יחד רעיונות פילוסופיים. קיזל היה נשיא האגודה הבינלאומית לפילוסופיה עם ילדים במשך חמש שנים, והוא כתב עשרות מחקרים על הנושא וכן שלושה ספרים.
להסתתר בחניון ציבורי עירוני בתל אביב
במרבית הבתים של רחוב הרצל בתל אביב אין מקלטים ובוודאי לא ממ"ד .
הצלם : תאודור וולף, "טיול"
חניון הרצל 108, תל אביב
מקור וקרדיט : בלוג הצילום של עיתון " הארץ"
ראו גם:
תמונות מהמרחב המוגן בקומה מינוס 4 בחניון הדיזנגוף סנטר, שהפך למתחם אוהלים שכולו קהילה וערבות הדדית. תודה לזיו קורן על הצילומים המקסימים (קישור)
האיראנים סוגרים את הפערים המדעיים, אבל בדיקטטורה אי־אפשר לחשוב חופשי"
עמרי זרחוביץ, עיתון דה מרקר
איראן השקיעה משאבים אדירים בפיתוח יכולות מדעיות וטכנולוגיות, אבל זה לא עזר לה להתמודד עם העליונות הטכנולוגית של ישראל ■ האם החששות היו מוגזמים או שאיראן לא אמרה את המילה האחרונה? ■ "הם מאחורינו, אבל זה לא אומר שהם לא יצרו תעשיית נשק מרשימה"
הדרך של איראן להפוך למעצמת מדע וטכנולוגיה: המדינה מתגאה ב-346 חברות ננו-טכנולוגיה ובקפיצה משמעותית במדדי מחקר אקדמי. מספר הפרסומים המדעיים שלה גדל פי 41 מאז שנת 2000, כמות גבוהה בהרבה משל ישראל. אך מאחורי המספרים המרשימים מסתתר סיפור מורכב: פיקוח הדוק של המשטר על האקדמיה, בריחת מוחות של כ-100 אלף איראנים בשנה, וקושי לפתח תעשיית סטארט-אפים בגלל סנקציות והתערבות ממשלתית. האם איראן תצליח להגשים את חזון חמינאי ולהפוך לאחת מחמש המדינות המובילות בעולם במדע עד 2065?
ההתקדמות המדעית באיראן העסיקה והטרידה גם חוקרים בישראל, בשל חששות שישראל תאבד את היתרונות המדעיים במזרח התיכון — דבר שיתורגם בעתיד גם לסגירת פערים צבאיים — וכמובן בגלל תוכנית הגרעין. כך, במוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית פירסמו כבר לפני 15 שנה נתונים על מספר הפרסומים האקדמיים של חוקרים איראנים, מספר הפעמים שהמחקרים האלה צוטטו ומדדים נוספים. במהלך השנים עידכנו במכון את המחקר הזה, בפעם האחרונה לפני כשנה וחצי.
לפי הדו"ח האחרון, שכתבו ד"ר דפנה גץ ואלה ברזני, בשנת 2000 הובילה ישראל במספר הפרסומים השנתי בכלל התחומים בין שש מדינות במזרח התיכון, אך מאז ירדה למקום החמישי. בעוד מספר הפרסומים בישראל גדל פי 2.2 בתקופה הזאת, באיראן הוא גדל פי 41, באיחוד האמירויות פי 25, בערב הסעודית פי 23, במצרים פי 12 ובטורקיה פי שמונה. מספר הפרסומים לנפש בישראל הוא הגבוה ביותר, אך האוכלוסייה באיראן גדולה פי תשעה.
"במספר הפרסומים בהחלט הייתה עלייה שאי־אפשר להתעלם ממנה. אבל במדדים בינלאומיים של אוניברסיטאות, הם לא במקום גבוה", מוסיף ליטבק. לשם השוואה, במדד שנגחאי, הטכניון נמצא ברשימת 100 המוסדות המובילים בעולם, ואילו האוניברסיטאות האיראניות נמצאות הרחק מאחור. "זה לא מסתדר עם כמות הפרסומים, או שהאיכות שלהם לא מאוד גבוהה", מוסיף ליטבק. "למשל, יכול להיות שחלק מהפרסומים הם בכתבי עת מקומיים, או שהאיראנים מצטטים אחד את השני"
זכוכית נצחית : יצירותיה של האמנית העכשווית דפנה קפמן,
דפנה קפמן (נולדה ב-27 בספטמבר 1971) היא אמנית ישראלית. מרצה בכירה באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל.
במשך מאות שנים היתה רצועת החוף של ישראל מרכז לייצור זכוכית — מהתקופה הרומית המאוחרת ועד לראשית התקופה האיסלמית. בימים אלה מוצגת במוזיאון ישראל בירושלים תערוכה קטנה שמתייחסת לתקופה הזו. בתערוכה, "מקומיות שבירה", שאצרה הארכאולוגית רות א' ג'קסון טל, משלבת האמנית דפנה קפמן עבודות זכוכית עכשוויות לצד עבודות ארכאולוגיות (נעמה ריבה, גלריה , "הארץ" )
יצירותיה של האמנית העכשווית דפנה קפמן, המשולבות בתצוגה הארכאולוגית סביב, מחיות את תעשיית הזכוכית המקומית, שעד ראשית המאה ה־20 היתה מן האומנויות המסורתיות החשובות בארץ. בייצורן היא משתמשת במוטות זכוכית בת זמננו ובגושי זכוכית גולמית עתיקה שנמצאו בחפירות, כדי לתאר את החיטה והקוצים, דם המכבים, השיטה והאורן הסמליים והמוכרים מן הנוף המקומי ואף את הצרעה המזרחית, בת המקום מימי קדם.
בין לבלוב ופריחה לקמילה ונבילה יצירות עדינות אלה כמו קפואות בזמן – מתוארות בריאליזם קיצוני אך לעולם לא יצמחו עוד. הצגתן כאן נוגעת בניגודים שבין היעלמות להמשכיות, שבירות לעמידות, שקיפות לאטימות ובין זיכרון העבר למציאות ההווה השברירית של חיינו.
תערוכה "מקומיות שבירה": זכוכית נפיצה, יפה – ונצחית
מאחורי הכותרות (עמי סלנט) 