הקדמת המלקט : עמי סלנט
במקום לראות חדשות בטלוויזיה אני שוקע בקריאת ספרים ומאמרים מרתקים. הנה התוצאה לפניכם . בחרתי , הפעם, רק 4 מאמרים , מתוך המאות שנותרו ב"מחסן" הידע הדיגיטלי שלי .
הנושאים :
הרגישים בינינו
לא שוכח פרצופים: הזיכרון המדהים שהפך את העורב לאימת הרחוב
הוא חיפש ומצא יופי גם בחושך – פרידה מהצלם סבסטיאו סלגאדו
סקירות על ספר העיון המרתק : היתוש מאת טימותי ויינגארד (עיון)
הרגישים בינינו
מאת איילין ארון, AEON
בעלי התכונה הלא מאוד מובנת הזאת חושבים יותר לעמוק, חשים יותר אמפתיה אך גם מתמודדים עם אתגרים משמעותיים מאוד
מה שגיליתי כעבור שנים רבות של בחינת אסטרטגיית ההישרדות המולדת הזו הוא שרגישות גבוהה במיוחד פירושה, ראשית כל, חשיבה עמוקה על כל דבר. והדבר הופך מישהי כמוני למתחשבת, יצירתית ונוטה יותר מרוב בני האדם גם למדעים וגם לרוחניות. בשל האמפתיה הכמעט אוטומטית שאני חשה – לעתים בצורה עזה מדי – אנשים כמוני בוכים בקלות. אנחנו שמים לב לסימנים עדינים: ציפורים, פרחים ותאורה בחדר, ואם מישהו שינה את סדר הרהיטים.
לא שוכח פרצופים: הזיכרון המדהים שהפך את העורב לאימת הרחוב
יש להם יכולת לזהות פרצוף גם במרחק של עשור, לפתור בעיות סבוכות, וגם זיכרון פנומנלי שמשמש אותם לקטלג דרכים להשגת מזון • העורבים הם מבעלי החיים החכמים ביותר בממלכת החי, גם בהשוואה ליונקים. לא תרצו שהם יסמנו אתכם
הם חיים לעיתים בלהקות, משתפים פעולה ומפעילים אסטרטגיות משותפות. לגבי חייהם בצד בני אדם,
העורב נחשב לאחד מבעלי החיים החכמים ביותר בממלכת החי, גם בהשוואה ליונקים. יש לעורבים יכולות השמורות אך ורק לבעלי החיים האינטליגנטיים ביותר.
הם בעלי זיכרון מעולה, עד כדי כך שהם מסוגלים לזהות פרצוף גם במרחק של עשור, הם יודעים להשתמש בכלים, לפתור בעיות סבוכות, אפילו בהשוואה לילד בן 5-7, ואפילו מזהים את עצמם במראה – יכולת השמורה מלבדו רק לדולפינים, פילים, קופי האדם ולוויתני אורקה..
לכתבה המרתקת של ערן אפרת בעיתון גלובס ( קישור)
הוא חיפש ומצא יופי גם בחושך – פרידה מהצלם סבסטיאו סלגאדו
סלגאדו מצא יופי במקומות קשים. צילומי הכורים שלו בברזיל היו מניפסט חברתי שאמר הרבה ללא מילה אחת
סבסטיאו סלגאדו נפטר בגיל 81.
במשך יותר מחמישה עשורים, שמר על עין חמלנית כלפי בני האדם. תמיד חיפש את היופי בכל דבר, גם במקומות הכי חשוכים ובמצבים הכי קשים. התמונות שלו מבטאות את החיפוש הזה אחר האור שבחושך, אחר הכבוד האנושי בתוך הסבל.
מקור וקרדיט : בלוג הצילום של עיתון " הארץ" ( קישור)
סבסטיאו סלגאדו Sebastião Salgado; 8 בפברואר 1944 – 23 במאי 2025) היה צלם ברזילאי, שעסק בצילום דוקומנטרי וצילום עיתונאות. במהלך הקריירה שלו ביקר סלגאדו במעל 120 מדינות, בהן עסק בפרויקטי צילום. הוא זכה לתהודה עולמית, ופרסם ספרי צילום רבים. סלגאדו זכה במבחר גדול של פרסים ואותות כבוד על עבודתו הצילומית וההומניטרית.
ביקורת של שניר פלג על היתוש מאת טימותי ויינגארד (עיון)
- מה הביא את האדם להכין את כוס הקפה הראשונה בהיסטוריה?
- כיצד הפכה העיר רומא ממרכזה של אימפריה אדירה למלכודת מוות?
- מדוע היה ג'ין אנד טוניק הקוקטייל המועדף על המתיישבים הבריטים בהודו ובאפריקה?
- מה היה הנשק הסודי של ג'ורג' וושינגטון במהלך מלחמת העצמאות האמריקאית?
התשובה לשאלות האלה, ולרבות אחרות, מפתיעה: היתוש.
היתוש: תולדות המלחמה האנושית בטורף הקטלני מכולם
סופר/ת:טימותי ויינגארד
מו"ל:תכלת
המזיק הזעיר אך המרושע הזה נמצא כבר לפי שנים בחזית העקובה מדם של ההיסטוריה האנושית: הוא שינה את נופי הציוויליזציה, קבע את גורלן של אימפריות ואומות, הכריע מלחמות, מוטט צבאות שלמים ואימפריות אדירות – ובדרך, חיסל כמעט מחצית מהאנושות. למעשה, היתוש מילא תפקיד משמעותי יותר בעיצוב הסיפור האנושי מכל יצור חי אחר על פני האדמה.
בספרו עטור השבחים, שוטח ההיסטוריון טימותי וייגארד, את תולדות המאבק בין האדם לבין טורף העל המעופף, מיוון העתיקה דרך ימי הביניים, ממלחמת האזרחים האמריקאית ועד מלחמות העולם של המאה העשרים – ומסביר כיצד בנקודות מרכזיות לאורך ההיסטוריה, היו אלה היתוש ומעלליו שהריעו את גורל המערכה, ולא בני האדם.
היתוש, שהפך לרב מכר מיד עם צאתו לאור, תורגם לעשרות שפות וזכה לשבחי הביקורת.
אני מאלה שהיתושים בוחרים בהם באופן קבוע. כל ערב על הדשא, כל לילה חם בלי מזגן – ברור מראש מי ייצא מהמפגש עם סימני עקיצה. לא משנה כמה אנשים בחדר – אני תמיד על הכוונת. ובגלל זה גם אין לילה שאני לא ישן עם תרסיס ליד המיטה או עם מכשיר חשמלי שמפיץ נוזל. זה מובן מאליו, כמו לצחצח שיניים.
אז כשנפל לידי הספר הזה, "היתוש", לא ממש ידעתי למה לצפות. אבל מה שבטוח – לא שיערתי כמה הוא יפתיע אותי.
כי זה לא ספר על יתושים. זה ספר על בני אדם. על מלחמות, על אימפריות, על תנועות שחרור, על אסונות – ועל הדרך הלא נראית שבה היתוש היה שם בכל אחד מהם. בכל עמוד כמעט מצאתי מידע חדש שלא ידעתי, או סיפור שגרם לי לעצור ולומר "וואו, באמת?".
אחת הדוגמאות הכי חזקות היא הסיפור על האיטי. נפוליאון שלח לשם כוח עצום כדי לדכא את מרד העבדים – והכוח הזה הובס לא על ידי צבא מאורגן, אלא על ידי קדחת צהובה. עשרות אלפי חיילים צרפתים מתו, לא בקרב אלא ממחלה שהועברה על ידי יתושים. התבוסה הזאת אילצה את נפוליאון לוותר על כל תוכניתיו באמריקה, ובין השאר הובילה לכך שהוא מכר את לואיזיאנה לארצות הברית – עסקת ענק שהכפילה את שטחה. במילים אחרות: היתוש שינה את המפה של אמריקה.
וזה רק סיפור אחד מתוך עשרות. ויינגארד משרטט פה היסטוריה אלטרנטיבית – שבה לא רק בני אדם מעצבים את העולם, אלא גם כוחות קטנים, כמעט בלתי נראים, כמו יתושים.
הקריאה לא תמיד הייתה קלה – לפעמים הספר עמוס בפרטים, נתונים, שמות – אבל זה שווה את זה. כי יש פה הצעה רצינית לחשוב אחרת על ההיסטוריה שאנחנו מכירים. לחשוב מחדש על כל מה שנראה לנו ברור מאליו.
ואולי הכי התחברתי דרך המקום שממנו אני בא. כמי שגדל בעמק החולה, שמעתי לא מעט סיפורים מזקני הקיבוץ – על הביצות, על המלריה, על היתושים. על ייבוש העמק לא רק כחזון חקלאי – אלא גם כמאבק קיומי. והנה פתאום, דרך הספר הזה, הסיפורים האלה מתיישבים על מפה הרבה יותר רחבה. פתאום אתה מבין שזה לא רק סיפור מקומי, אלא חלק מתופעה עולמית, עמוקה, שעדיין איתנו.
זה לא ספר מושלם – הוא יכול היה להרוויח מעריכה קצת הדוקה יותר – אבל זה ספר מעניין, מעשיר, ופותח עיניים. ובעיקר: הוא משנה קצת את האופן שבו אתה מסתכל על כל זמזום קטן בלילה.
אולי, אחרי הקריאה הזאת, לא אכעס באותה מידה על העקיצה הבאה. אולי רק קצת.
מקור וקרדיט : אתר הספרים של נוריתה
ראו גם :
הספר מתקדם בתנועה כרונולוגית, וכל פרק סוקר את השפעת היתושים על מהלכים מרכזיים בעיצוב העולם: ניצחונה של יוון על האימפריה הפרסית, כיבושי אלכסנדר מוקדון, נפילת האימפריה הרומית, עליית הנצרות (ויינגארד מתאר כיצד הנצרות, שנתפשה כדת מרפאת בשל הנסים שחולל ישו, גייסה מומרים רבים בשל מגפת המלריה שהשתוללה בעולם הרומי במאה השלישית לספירה), מסעות הצלב והתפשטות האיסלאם — בכולם מילאו היתושים תפקיד מכריע.
עיקר הספר עוסק במהלכי הקולוניאליזם האירופי באפריקה ובאמריקה, שיצרו את המשברים הגדולים ביותר של התפרצות מגפות ומחלות. ביבשת אמריקה, לדוגמה, לא היו יתושי אנופלס ואדס קטלניים. גילוי העולם החדש הביא עמו את היתושים הקטלניים, ואיתם מחלות משמידות עמים — בעיקר עמים ילידיים, שגופם לא פיתח מנגנוני הגנה ביחס לטורפים המזמזמים. מחלות שנישאו על ידי יתושים, שהיו נוסעים סמויים באוניות של אירופים נגועים ועבדיהם האפריקאים, "איפשרו לפולשים לכבוש וליישב חלק גדול מן העולם".
העבדים האפריקאים, לדוגמה, היו כוח עבודה יעיל ביותר משום שגופם כבר התחסן מפני הקדחת. הסטריאוטיפ הגזעני של השחורים כעצלנים נובע מכך שעם האיסור על סחר בעבדים בארצות הברית, התרבו מקרי האונס של שפחות כדי "לייצר" עבדים נוספים. הערבוב הגזעי תרם להחלשת המערכת החיסונית, ועבדים ממוצא מעורב היו חשופים יותר למחלות שהפיצו היתושים — ולפיכך נחשדו בעצלות.
ב–1897 גילו במקביל הרופא הבריטי רולנד רוס והזואולוג האיטלקי ג'ובאני גראסי שהיתושים הם האחראים להפצת המלריה מעופות לבני אדם. האויב נחשף סוף סוף, ולצד פעילות קדחתנית כדי למגרו, היו גם אלה שהשתמשו בו במזיד: הנאצים, לדוגמה, ניסו להפיץ את המלריה באופן מכוון בביצות הטובעניות של פונטינו באיטליה.
"היתוש", כותב ויינגארד על מלחמת העצמאות של בני המושבות האמריקאיות בצבא הבריטי בסוף המאה ה–18, "לא היה צופה מן הצד בלבד במטחים הרועמים של המהפכה, שהתגלגלו על פני הביצות, העמקים, אגני הנהרות ומורדות ההרים שהיו החצר האחורית שלו… היתוש עשה שמות בכוחות הבריטיים ובסופו של דבר הכריע את המהפכה, ובמובן רחב יותר את גורל העולם".
אבל בין המערכות, הגופות והמחלות משובצים גם הקשרים תרבותיים. הזמרת ג'וני מיטשל, דמותה של פוקהונטס מסרטי וולט דיסני, הסופר דוקטור סוס ושחקן הפוטבול ראיין קלארק מילאו תפקיד בהיסטוריה של המאבק ביתוש. זו יצרה גם סמלים תרבותיים; אם תהיתם אי פעם מדוע בצפון ארצות הברית מיוחס לפרח החרצית הקשר חיובי אך בדרומה הוא מעורר דחייה ותיעוב, הנה התשובה: עלי החרצית כוללים חומרים שתוקפים את מערכת העצבים של היתושים. באזורים חמים, שבהם נפוצו בעבר מחלות הקשורות בעקיצות יתושים, החרצית מסמלת סכנת מוות, ונהוג לקשט בה זרי לוויות או קברים. באזורים קרירים יותר היא מסמלת אהבה ושמחה. הקפה, לדוגמה, נצרך ושווק כמרפא קדחת משום שהקפאין שבו פועל כקוטל טבעי של יתושים. זו הסיבה שבני האדם התרגלו לטעמו המר והוא נעשה משקה גלובלי נפוץ.
היתוש עודנו משגשג ברחבי העולם וממשיך לשאת מחלות, בין השאר הודות לשיקולים כלכליים של חטיבות המחקר והפיתוח של חברות התרופות. כיוון ש–90% ממקרי המלריה מתרכזים באפריקה, ומשום שהאוכלוסייה שם ענייה מכדי לקנות תרופות, קל לעולם המערבי להתעלם מרצחנותם של היתושים. ויינגארד מעיר ש"בערך 10% ממשאבי המחקר והפיתוח מופנים לחקר מחלות, ובהן המלריה, שגורמות ל–90% מן המעמסה העולמית". אולם הוא גם מזכיר שיתושים, כמו נושאי מחלות אחרים, אינם מכירים בגבולות. העתיד טמון אולי בטכנולוגיה של עריכת גנים בשם קריספר, שמאפשרת בין היתר להחדיר לאוכלוסיית היתושים גן שידכא את ריבויים. הפרקים הבאים במלחמה הזאת עוד לא נכתבו; ספרו של ויינגארד מבהיר שגם הם עתידים להיות עקובים מדם.
אם הגעתם עד הלום ולא חטפתם לום , אז אולי תשאירו כתובת מייל כאן למטה ותזכו לקבל את הניוזלטר המרתק שלי אצלכם , מדי פעם
מאחורי הכותרות (עמי סלנט) 