כמה דברים מעניינים יותר מאשר הכותרות הרגילות בעיתונים : גם הפעם חפרנו קצת יותר לעומק והממצאים , לעניות דעתנו , מעניינים .
הנושאים
כמה דברים שלא ידעתם על הנשים האמריקאיות ששירתו בוייטנאם
זיכרונות ילדי הקיבוץ מהלינה המשותפת
כמה ממבני רצועת עזה נחרבו וכמה שנים ייקח לשקם אותם ?
2 מיליארד דולר בשנה: מכונת הכסף של החות'ים בים האדום
הדרך הרומית בת 2000 שנה בין סוריה לתורכיה
כמה דברים שלא ידעתם על הנשים האמריקאיות ששירתו בוייטנאם
בעוד מספר חודשים יציינו בוייטנאם מלאת 50 שנה לסיום המלחמה הנקראת שם "המלחמה האמריקאית". בהשפעת הטיול שהדרכתי לפני מספר שבועות לוייטנאם, כתבתי פוסט חדש הקשור לנושא אך התמקדתי בטראומה שהשאירה המלחמה על החברה האמריקאית, ובעיקר על הנשים ששירתו בוייטנאם באותן שנים קשות. כנסו כאן
בנצי גורן
זיכרונות ילדי הקיבוץ מהלינה המשותפת
לפני שמסרתי להוצאת הקיבוץ המאוחד את כתב היד של ספרי "שבעה" (2000) המתאר את ילדותי בקיבוץ חולדה היה חשוב לי להראותו לאחד מבני כיתתי. בפגישתנו בבית קפה תל אביבי שאלתי אותו מה הם הזיכרונות העזים ביותר מילדותו. "הלילות כמובן", הייתה תשובתו המיידית. כשביקשתי ממנו לפרט, סיפר לי כי הזיכרונות הראשונים שלו הם פחדיו בבית הילדים החשוך ששומר הלילה של הקיבוץ היה עובר בו פעם־פעמיים בלילה. הוא עצמו, כשהיה בן שלוש־ארבע, היה מתעורר באמצע הלילה וחושש ללכת לבדו לשירותים. כדי להתגבר על פחדיו היה מעיר משנתה ילדה אחרת בחדר בית הילדים ויחד היו הולכים לשירותים. כשחזרו לחדר היה נכנס למיטתה וישן בה עד הבוקר.
סיפורו תאם היטב את סיוטי הלילות הזכורים לי משנותיי הראשונות. בית הילדים שלנו היה הבית הקיצוני בקיבוץ, קרוב־קרוב לגדר המשק וליללות התנים שעלו וירדו בשדות הסמוכים. הוספתי לכתב היד של ספרי את האפיזודה המפתיעה הזאת ששמעתי מבן כיתתי ושלחתי אותו להוצאה.
מקור המידע וקרדיט : אברהם בלבן
שעה קלה בקיבוץ של מעלה – תרבות וספרות
רקע פסיכולוגי
הורים בקיבוץ הבראשיתי קטעו את רצף הדורות עם עלייתם לארץ, וכמעט לא קיימו קשר עם הוריהם, שרבים מהם נפטרו במהלך השנים. לרשותם לא עמדה 'חכמת סבתות', והם גם פנו לה עורף כמתכון ליצירת 'היהודי הגלותי'. לכן אמהות צעירות וחסרות ביטחון סמכו באופן עיוור על הרשות המקצועית — המטפלת ומומחים אחרים — גם כשהמליצו על צעדים שנגדו את רגשות האם הטבעיים שלהן. ביטול המשפחה כיחידה כלכלית העומדת ברשות עצמה, והשינוי במעמדו הסמכותי של האב כראש משפחה במשפחה הקיבוצית, יצרו תמורה משמעותית במוסד המשפחה המסורתי. במסגרת מהפכנית זו, ההוצאה של פונקציית החינוך מהבית לידי גורמים מוסדיים קולקטיביים נתפסה כטבעית וכמתקבלת על הדעת.
כתוצאה מכל התהליכים האלה התפתח הקונצפט החינוכי של שני מרכזים רגשיים נפרדים שיועמדו לרשות ילדי הקיבוץ: בית הילדים, ה'בית', הוא הסמכות החינוכית והאחראי לכל צרכיו, ובית ההורים, ה'חדר', יעניק לו את האהבה ההורית, בלי שתופעל עליו סמכות הורית. המטפלת נכנסה למערכת זו כדמות המרכזית של בית הילדים. היא הוגדרה כבעלת הסמכות והאחריות שתעשה הכול באופן אובייקטיבי ומקצועי, מבלי לפגוע באהבת ההורים. נוסף על כך, בעוד המטפלת הקבועה עסקה בעבודתה עם הילדים בשעות היום ולעתים גם בזמן ההשכבה בבית הילדים, היה תפקיד מיוחד לשומרי או לשומרות הלילה, שביקרו את הילדים בלינה המשותפת לפי לוח תורנות והיו לעתים קרובות זרים לילדים. החיים בקבוצת השווים בבית הילדים נתפסו כחלק בלתי נפרד מהמערכת החינוכית, שמטרתה לחנך את הילד לחברות בקיבוץ. בפועל נוצרו אפוא שלושה מוקדים בחיברוּת של הילד בקיבוץ: ההורים, המטפלת וקבוצת השווים. אפשר לראות את שלושת המוקדים הללו כמוקפים במעגל הקיבוץ בשלמותו כאשר מבוגרים רבים מתפקדים מדי פעם כמבוגר משמעותי לילד שאינו קרוב אליהם קירבת דם, ואסיפת הקיבוץ דנה לעתים קרובות בסוגיות חינוכיות כלליות או פרטיות. קיבוצים שונים מזרמים שונים הפעילו את השיטה בווריאציות קלות. ברובם בילו הילדים רוב זמנם בבית הילדים, בחברת הילדים ובהשגחת המטפלת, ורק שעות ספורות אחרי הצהריים — 'שעות האהבה' — בילו בחדר ההורים….
מקור המידע : פרופסור עמיה ליבליך , מאה שנה של ילדות, של הורות ושל משפחה בקיבוץ, כתב העת , ישראל 17 , 2010 ( קישור)
ראו גם :
שלומית טנא ( 2022) הלינה המשותפת בקיבוץ – לא טראומה קולקטיבית, יש גם זיכרונות נעימים
זיכרונותיהם של ילידי קיבוץ מהלילות בבית הילדים מזכירים סיפור ראשומון. יש טוענים, כנראה בצדק, כי ילדים שחשו ביטחון בקשר עם ההורים ובאהבתם לא סבלו בדרך-כלל מפחדי לילה בבית הילדים ולא היו בורחים באמצע הלילה אל אבא ואימא. זה היה מראה קורע לב: ילד קטנטן בפיג'מה רץ בחושך, באמצע הלילה, לבדו על מדרכות הקיבוץ.
לא הושלכנו לבדנו לחושך. "הקבוצה", קבוצת בני גילנו, זכורה לרבים מאיתנו כקהילה תומכת קטנה. אבל אותה קבוצה הייתה גם אכזרית והתעמרה בכמה ילדים דחויים. אלו שנקראו בעגה הקיבוצית "ילדים שמציקים להם". כיום הם מכונים "ילדי כאפות" או "הלא מקובלים". הם נחשפו גם בלילות, ולא רק בימים, לאכזריות של הקבוצה.
והיו כאמור ילדים שסבלו מאוד מפחדי לילה. הפחדים וגם ההתעמרויות בחלשים אולי היו סיבה מספקת לביטול מוקדם של הלינה המשותפת. אבל ספק אם אילוצים כלכליים אפשרו אז להרחיב את דירות החדר של ההורים ולהתאימן ללינה משפחתית. אגב, הכינוי "חדר" דבק בדירות קיבוציות והוצמד להן גם עשרות שנים לאחר שהן שופצו והורחבו.
לעומת זאת אני מכירה רבים שחוזרים בעונג לסיפורים על אחוות זאטוטים. אם תקפו אותם קצת פחדים הם היו מגרשים אותם ביחד. הם היו מארגנים לילות פלא עם הצגות קטנות ושאר המצאות יצירתיות, לרבות התעללויות מבדחות בשומרת הלילה שהייתה עושה פטרולים בבתי-הילדים.
באותן שנים רחוקות עדיין לא דובר על מצוקת האמהות הוותיקות שנותקו בלילות מילדיהן. הן היו כנראה הנפגעות העיקריות מהלינה המשותפת. הן החלו לחשוף את תסכוליהן רק בשנים האחרונות. ראה למשל סרט התעודה "ארבע שעות ביום" שהוקרן בטלוויזיה לפני כחצי שנה.
אמהות קשישות מדברות שם באופן אמין ומשכנע על תחושת החמצה של חלק משמעותי מאימהותן. הן מדברות גם על רגשי אשם. כי נבצר מהן להיות עם ילדיהן ברגעי מצוקה.
מקור המידע , שלומית טנא , הלינה המשותפת בקיבוץ – לא טראומה קולקטיבית, יש גם זיכרונות ..
שנות ה-40: ילדי הגן במרפסת הלינה המשותפת (ארכיון דגניה א')
ילדות בקיבוץ, 1950-1960
מאת: תמר קריגר (מאיר)
השישייה בפעוטון והמטפלת יהודית וייס
מכיתה א' ועד ו' היינו בבית ילדים שבו היתה כיתת לימוד, חדרי שינה (שלושה או ארבעה ילדים בחדר), חדר אוכל, מטבחון קטן ומקלחת משותפות. לכל שכבה היו מורה ומטפלת. המטפלת הייתה כמו אימא בשבילנו. את האוכל היתה מביאה מהמטבח של הקיבוץ ומגישה לשולחנות בבית הילדים, היא הייתה דואגת לכביסה, לניקוי חדרי השינה ושאר הבית. לנו היו תורנויות לעזור בניקיונות הבית. אחת התורנויות היתה עבודה במשק הילדים. בגלל שכולם ידעו כמה אהבתי בעלי חיים, אני בדרך כלל עבדתי במשק הילדים. המטפלת גם עזרה לנו להתגבר על קשיים, בעיות ומריבות. המורה היה מלמד/ת את רוב הנושאים, כמו כן היו שיעורי ספורט ומוסיקה. מכיתה ד' כולנו ניגנו בחליליות.
בארבע אחר הצהריים עד שמונה בערב היינו הולכים לחדר של הורינו. ארבע שעות אלו היו זמן איכות עם ההורים, שעות שהיו מוקדשות לבילוי של הורים עם ילדיהם. אני זוכרת שבחדר של הוריי תמיד הפטיפון השמיע מוזיקה -בעיקר אופרות של וורדי. היינו משחקים משחקי קופסה וגם קצת רבתי עם האחים. בקיץ, בשעות אלו של אחר הצהריים, הרבינו להתקבץ על הדשא הגדול, ילדים מכל הגילים, ושיחקנו משחקים של דשא. עם ערב חזרנו ל"השכבה", לשינה בבית הילדים. לבשנו פיג'מות והתכוננו ללכת לישון. המטפלת או המורה שהיו איתנו בשעות אלו הקריאו סיפור ואמרו לנו לילה טוב. שומרת לילה ישבה בבית התינוקות, היא הייתה מחוברת עם שמרטף לכל בתי הילדים. כאשר היתה שומעת בכי מאחד מבתי הילדים היה תפקידה לרוץ ולנחם את הילד הבוכה. לעיתים קרובות לא כך היה. הילד הבוכה המשיך לבכות עד שנרדם. לא פעם היו ילדים שהיו בורחים מבית הילדים בשעות הלילה לחדר הוריהם.
ראו גם:
ספרה התיעודי של אוריין צ'פלין, בת קיבוץ שריד, ארבע שעות ביום, ובו 13 מונולוגים מרגשים של נשים בנות דורות שונים על חייהן כאימהות בקיבוץ ובמיוחד על הצלקות שהותיר בהן הכורח למסור את ילדיהן ללינה המשותפת.
המטפלות היו הסמכות העליונה. הן קיבלו את כל ההחלטות בנוגע לטיפול, לגידול ולחינוך הילדים. מעטות האמהות שהעזו להמרות את פיהן. הסמכות ההורית, כמו גם רגעי האינטימיות שמזמן הטיפול היומיומי בילדים — ניטלו מההורים. בחלק מהקיבוצים הילדים נדרשו גם לכנות את הוריהם בשמותיהם הפרטיים.
מקור המידע , נועה לימונה , מוסף עיתון " הארץ " , ( 2020) , על מה שעברו הילדים דיברו כל כך הרבה. אבל אף אחד לא מדבר על .האימהות ..(קישור)
ראו גם :
פרופסור אבנר הולצמן , ילד יוּלד לנו: בית הילדים בקיבוץ כמוסד טוטלי
מקור המידע , עונג שבת ( עונ"ש) 20 באוגוסט 2020 ( קישור)
ראו גם :
רכיב הלינה המשותפת בהקשר של רגשות,
מאמר זה בוחן את רכיב הלינה המשותפת בהקשר של רגשות, כפי שהוא נתפס בעיני הבוגרים האחרונים שהתחנכו בלינה משותפת, בני הדור השלישי בהשוואה לבני הדור השני, משלוש התנועות האידאולוגיות המרכזיות — הקיבוץ הארצי, הקיבוץ המאוחד ואיחוד הקבוצות והקיבוצים. מתפיסות
הבוגרים, כפי שעלו בראיונות עומק, בחיבורים וביומנים,
מקור המידע : מקור המידע :
גלי פלטי , לינה משותפת, מִ שמּוע הגוף ואיפוק בהבעת רגשות בעיני בוגרי קיבוץ
כתב העת מגמות , 2016 ( קישור)
כמה ממבני רצועת עזה נחרבו וכמה שנים ייקח לשקם אותם ?
הערכת האו"ם גורסת כי עבודות השיקום ברצועה יעלו 80 מיליארד דולר, פי 25 יותר מאשר אחרי מבצע "צוק איתן" ב־2014. העלות הגבוהה במיוחד נובעת מכך שכ־69% ממבני הרצועה (יותר מ־170 אלף) נחרבו, כולל כ־90% מיחידות הדיור.
עוד טרם השיקום, יידרש פינוי 42 מיליון טונות של הריסות שנוצרו כתוצאה מהפצצות. התהליך צפוי לעלות לבדו 1.2 מיליארד דולר, כשבחינת האו"ם מחודש אפריל העריכה את משך הטיפול ב־14 שנים.
מקור המידע : דין שמואל אלמס , עיתון גלובס ( קישור)
עדות פידא, בת 27 מבית לאהיא שעקרה עם בני משפחתה לדיר אל־בלח
לפני המלחמה עבדה פידא כמתרגמת, והיא אומרת כי בכוונתה לחזור לעבודה בקרוב. לפי שעה, משפחתה אינה מתכוונת לשוב לבית לאהיא. "הבית הרוס", היא מספרת, "מכרים של אבי שהיו שם לפני כמה חודשים סיפרו לו כי כל השכונה הרוסה ואינה ראויה למגורי אדם". בינתיים היא ומשפחתה מתגוררים אצל דודתה ומחפשים דירה שיוכלו לשכור בשנה הקרובה עד שהמצב ברצועה יתבהר.
2 מיליארד דולר בשנה: מכונת הכסף של החות'ים בים האדום
המורדים החות'ים הם כבר מזמן לא אויב קטן ממדינה כושלת, ארגון הטרור השיעי משבש את הסחר בים האדום ומייצר מודל עסקי לסחיטת רווחים מהסחר העולמי. למרות הסכם הפסקת האש בין ישראל לעזה מסתמן שהחות'ים כאן כדי להישאר ולהרוויח מזה. באקונומיסט ניסו להבין כיצד עובד המנגנון הכלכלי של החות'ים וגילו שהם מרוויחים הרבה מתפקיד שומרי הסף של תעלת סואץ.
לאורך שנת 2024 החות'ים אילצו ספינות להפליג מסביב לאפריקה, מה שגרם להפלגות ארוכות ויקרות יותר. "הפלגות ארוכות יותר מוסיפות כמיליון דולר לעלות ההפלגה", נכתב. במקביל, מחירי הביטוח לספינות בים האדום, זינקו פי 20, אמר לאקונומיסט, תומאס נורדברג ממועדון הביטוח השבדי.
הכלכלה העולמית מפסידה מיליארדים, מעליית מחירי ההובלה וממכולות שאבדו בים. "מתקפות החות'ים הוסיפו לפחות 175 מיליארד דולר לעלויות ההובלה בעשרת החודשים עד אוקטובר 2024", נכתב. "הירידה במספר הספינות בתעלת סואץ עלתה למצרים 7 מיליארד דולר בהכנסות. ארה"ב, בריטניה והאיחוד האירופי פרשו כוחות ימיים באזור, כאשר ארה"ב לבדה הוציאה כמעט 5 מיליארד דולר להגנה על הספנות".
אז מי המרוויחים הגדולים מהשיבוש בסחר בים האדום? מי שעדיין יכולים לעבור בו, רוסיה
אז מי המרוויחים הגדולים מהשיבוש בסחר בים האדום? מי שעדיין יכולים לעבור בו, רוסיה וסין. "ספינות סיניות מהוות כעת כחמישית מ-800-900 הספינות שעדיין עוברות דרך הים האדום בכל חודש. רוב הנפט הגולמי העובר בתעלת סואץ הוא רוסי, עלייה משיעור של פחות ממחצית בעבר", נכתב.
לסינים יש קשרים ידידותיים עם איראן שתומכת בחות'ים. כך סין מנצלת את ההטבה לעבור בים האדום. "בעוד שספינות אמריקאיות ובריטיות מתמודדות עם פרמיות ביטוח של עד 2% מערך כלי השיט, ספינות סיניות משלמות, לפי הדיווחים, רק כ-0.35%, משום שהסיכון שלהן נמוך יותר".
אז מה עושות חברות ספנות גדולות? משלמות פרוטקשיין לחות'ים בכדי שיעניקו לספינות שלהם מעבר בטוח. "מומחים דיווחו למועצת הביטחון של האו"ם בנובמבר כי כמה חברות ספנות מתאמות עם חברה הקשורה למנהיג בכיר בחות'ים כדי לרכוש מעבר בטוח", נכתב באקונומיסט.
כמה עולה השוחד לחות'ים? לפי האו"ם שווי העמלות הוא כ-180 מיליון דולר בחודש, או 2.1 מיליארד דולר בשנה. "למעשה, זה מכפיל את הכנסות החות'ים". החות'ים טוענים שאינם גובים עמלות "בלתי חוקיות".
למרות המאמצים הבינלאומיים הן של ארה"ב והן של מעצמות אזוריות לשקם את הביטחון בים האדום, נראה שהחות'ים ימשיכו לנצל את המיקום האסטרטגי שלהם לטובתם – ולהרוויח מזה.
מקור המידע והקרדיט : כותרות העיתונים בעולם , עיתון גלובס ( קישור)
הדרך הרומית בת 2000 שנה בין סוריה לתורכיה
הדרך הרומית העתיקה המחברת את אַנְטַקְיָה (Antakya)בטורקיה וחאלב בסוריה מציגה את ההנדסה המדהימה של האימפריה הרומית. כבישים אלה, שנבנו לפני למעלה מאלפיים שנה, היו פרויקטים גדולים שדרשו מאמץ ומשאבים משמעותיים. הבנייה המרשימה שלהם עמדה במבחן הזמן, כשחלק מהקטעים קיימים עד היום. האיכות המתמשכת של הדרכים הללו מדגישה את המיומנות יוצאת הדופן של הרומאים ואת ההשפעה המתמשכת של התשתית שלהם.
הצטרפו לרשימת התפוצה של הבלוג המעניין
נשמח אם תשאירו כתובת מייל/דוא"ל כאן למטה
מאחורי הכותרות (עמי סלנט) 