הפעם , בבוקר יום שני גשום, לא רק קראתי בעיתונים אלא בעקבות כך , גם למדתי דברים חדשים על התקופה הרומית בלבנון שנזכרו בעיתונות . הקפה של רעייתי , מורה להיסטריה, היה מהביל ויחד עם התה הירוק שלי עוררו את סקרנותי ולכן צללתי הפעם יותר לעומק .

הנושאים

כמה דברים שלא ידעתם על בעלבכ , לבנון

בעל בק שבלבנון – חידת האבנים המסותתות הגדולות בעולם

סודות הבטון הרומי , יכולת תיקון עצמי

חוקרים גילו כיצד מבני בטון מהתקופה הרומית שורדים עד ימינו

הנשים הדתיות מגלות את השירות בצבא — וגם את המימוש העצמי שלהן

כאן, בלב עמק יפהפה בחבל הבסקים, מצאו אלטרנטיבה לקפיטליזם

לסקירה , כולל  קפה  (הסקירה על חשבוני , הקפה על חשבונכם )

כמה דברים שלא ידעתם על בעלבכ , לבנון

דובר צה"ל בערבית, אלוף-משנה אביחי אדרעי, פרסם בחשבונו ברשת X הודעה לתושבים באזור בעלבכ שבעומק לבנון, שבה הנחה לפנות מבנים "שבקרבתם ממוקמים מתקני חיזבאללה". לדבריו, "צה"ל יפעל שם בעתיד הקרוב".

בַּעַלְבַּכּ  بعلبكς ליופוליס היא עיר בלבנון השוכנת בבקעת הלבנון, בקרבת הגבול הסורי, בגובה 1,170 מטר מעל פני הים. העיר נמצאת על השבר הסורי אפריקני סמוך לקו פרשת המים שבין נהר הליטני, הזורם דרומה ובין נהר האורונטס, הזורם צפונה.

 ב־1984 הכריז ארגון אונסק"ו על העיר כאתר מורשת עולמית. בין נימוקיו נרשם כדלקמן:

"העיר הפניקית שבה סגדו לשלושה אלים, נודעה בשם הליופוליס בתקופה ההלניסטית. היא שימרה את תפקידה הדתי בתקופה הרומית, כאשר מקדש יופיטר מהליופוליס משך אלפי עולי רגל. בעלבכ, על מבניה העצומים, היא אחת הדוגמאות הטובות ביותר לאדריכלות הרומית הקיסרית בשיאה.

בעלבכ היא בירתו של מחוז בעלבכ־אלהרמל, ומשמשת כמרכז השלטוני והכלכלי של צפון בקעת הלבנון. היא משמשת גם כמרכז לגידול ולשיווק חשיש וכמעוז החזבאללה. אוכלוסיית העיר שהוערכה בשנת 2008 ב־81,052 איש, היא ברובה שיעית.

בשליטת חזבאללה

כבר מתחילת הקמת הארגון, נחשבה העיר ל"עורף האסטרטגי" של חזבאללה, ובמקום מתגוררים בכירי הארגון. בעיר פועלים מוסדות אזרחיים וצבאיים של חזבאללה, בהם בית החולים "דאר אל־חיכמה" המשרת את לוחמי חזבאללה וכן 

מקדש יופיטר היה המקדש הגדול והחשוב באתר. אורכו הגיע ל־88 מטר ורוחבו עמד על 44 מטר. הוא הוקף בחומת אבנים שאורך כל אחת הגיע לעשרה מטרים ורחבן עמד על ארבעה עד חמישה מטרים. הפרוסטילון הורכב מ־54 עמודים בגובה 20 מטר כל אחד ובקוטר 2.20 מטר. עמודים אלה נשאו אנטבלטורה בגובה חמישה מטרים, ובה נקבע אפריז מעוטר באריות, שוורים ומוטיבים מעולם הצומח.

שרידי שני יישובים כנענים התגלו מתחת למקדש יופיטר בבעלבכ – האחד מתקופת הברונזה המוקדמת (2900–2300 לפנה"ס), והאחר מתקופת הברונזה האמצעית (1900–1600 לפנה"ס), לאחר שהפיניקים הקימו עיר באזור. שם העיר בא ככל הנראה משם מקדש או של אורקל אשר ניצב במקום, ואשר הוקדש לבעל או לענת. אף שהעיר הוקמה במקום אסטרטגי, סמוך לקו פרשת המים בבקעת הלבנון, לא נודע לה, לפחות בימיה המוקדמים, מעמד מסחרי חשוב, והיא לא נזכרה במקורות אשורים או מצרים.

יוסף בן מתתיהו הזכיר את מסע אלכסנדר מוקדון דרך בעלבכ, בדרכו לדמשק. בתקופה ההלניסטית הוקמה העיר מחדש, וכונתה "הליופוליס" (Ηλιούπολης – "עיר השמש"). היא זוהתה עם אל השמש המצרי רע ועם מקבילו היווני הליוס. היוונים הקימו במה ענקית שיועדה ככל הנראה להקמת מקדש מרכזי, אך זה לא נבנה בתקופתם. העיר נכבשה בידי גנאיוס פומפיוס מגנוס בשנת 64 לפנה"ס, וסופחה לאימפריה הרומית. המקום שמר על חשיבותו כמרכז דתי והמשיך לשמש כאתר עלייה לרגל, תוך שהאלים הכנענים מוחלפים ברומיים.

 מקדש בכחוס

דרומית־מזרחית למקדש יופיטר שוכן מקדשו של בכחוס. הוא נבנה במחצית הראשונה של המאה ה־2 והשתמר היטב. הפולחן במקדש זה עשה שימוש ביין ובסמים כאופיום, ותבליטי גפנים וצמחי פרג מעידים על כך. המקדש בנוי על בימה בגובה חמישה מטרים ו־33 מדרגות מוליכות אליו. הוא עשוי מ־48 עמודים שגובהם 20 מטר. הכניסה אליו מתנשאת לגובה 13 מטר ורחבה 7.5 מטר. בפינתו הדרום־מזרחית ניצב מגדל ממלוכי מהמאה ה־15.

מקור

בעל בק שבלבנון – חידת האבנים המסותתות הגדולות בעולם

מאת: רקפת תבור

אבני בניין שמשקלן מעל 800 טון הניצבות בגובה מעלות את השאלה מי בהיסטוריה האנושית ידע ליצור ולשנע אבנים שכאלו?

היום ניצבים בעיירה בעל בק שבמזרח לבנון שרידיה המרשימים של עיר רומית עתיקה – הליופוליס, ובה שרידיהם של שלושה מקדשים מפוארים. במבט ראשון לא ברור מדוע בחר בשנת 27 לפני הספירה הקיסר אוגוסטוס, הקיסר הרומי הראשון ובנו המאומץ של יוליוס קיסר, להקים את המקדשים המפוארים שהקמתם הכוללת נמשכה יותר מ-150 שנה, דווקא באתר המרוחק והמנותק שבבעל בק, במזרח הלבנון. עם שלושת המקדשים האלו הפכה הליופוליס באותם ימים לאחד ממתחמי המקדשים הגדולים והחשובים ביותר של האימפריה הרומית.

המקדש המפואר ביותר בעיר הוא מקדש "יופיטר-בעל". מידותיו כמעט 50X90 מ' ובימי תפארתו ניצבו לאורך קירותיו 54 עמודים שהתנשאו לגובה של 21 מ' – כמו בניין בן שש קומות בתקופתנו. כיום, לאחר שרובו של המקדש מפורק, ניצבים עדיין בין שרידיו שישה מהעמודים האלו.

אבל הממצא המעניין ביותר באתר מסתתר לא במקדש עצמו, אלא נמוך ממנו, בקירות הרחבים שניצבים מתחת לקירותיו. מתברר שהקיר הרחב הניצב מתחת לחלקו האחורי של המקדש מכיל את אחת התעלומות האדריכליות הגדולות בעולם, כשהוא מורכב בין היתר משלושת אבני הבניין המסותתות הגדולות ביותר שיוצרו אי פעם.

מעניין גם לראות שהאבנים העתיקות והשחוקות האלו אינן מונחות על הקרקע. הן מונחות בתיאום מדויק על גבי שורה של אבנים אחרות שאמנם קטנות מהן במידה ניכרת ועל פי ההערכות שוקלות "רק" כ-300 טון. אורכה של כל אחת מהן כ-10 מ' ובכל הקירות הרחבים שבבסיס המקדש ניתן למצוא 24 אבנים כאלו. גם אלו אינן מונחות על הקרקע – מתחתן מופיעות ארבע שורות של אבנים קטנות יותר. איך הצליחו הקדמונים להציב את האבנים הענקיות בגובה רב שכזה ואף בתיאום מושלם עם שכנותיהן?

אם חשבנו ששלוש האבנים בנות 800 הטון הן עצומות, במחצבה המרוחקת כ-800 מ' מהעיירה, ניתן למצוא שתי אבנים מסותתות שגדולות מהן אף יותר. אחת מהן מוכרת כבר שנים רבות וקיבלה את הכינוי "האבן של האישה ההרה". אורכה כ-20.5 מ' ומשקלה מוערך בכ-1,000 טון. השנייה התגלתה רק בשנות ה-90 ומשקלה מוערך בכ-1,200 טון. יתכן ששתי אלו נועדו להצטרף לחברותיהן במקדש יופיטר-בעל, אך חציבתן לא הושלמה מעולם – הן עדיין מחוברות לסלע המחצבה, כך שייתכן שהעבודה עליהן, ואולי גם על פרויקט הבניה כולו, הופסקה באמצע.

האם העגורנים הרומים יכלו לבצע את המשימה?
אז נשאלת השאלה כיצד הצליחו הקדמונים לשנע ואף להציב את האבנים הענקיות האלו בגובה רב? בעשרות השנים האחרונות פותחו מנופים המאפשרים לנו לשנע משקלים בסדרי גודל כאלו, אך כיצד הצליחו הקדמונים לעשות זאת?

רבים מהארכיאולוגים מציעים שמי שסיתת, שינע ומיקם את האבנים הגדולות האלו הם הרומאים, בעיקר בעזרת חבלים ועגורנים המופעלים בשיתוף פעולה ובתיאום של מאות ואף אלפי פועלים. שהרי מבין עמי קדם, הרומאים נודעים בעגורנים הגדולים שפיתחו שהצליחו להרים לגובה משקלים של עשרות טונות. אפילו במקדש יופיטר-בעל הם הצליחו "לשבור שיא" ולהציב בגג המבנה, שכפי שציינו הגיע לגובה של בערך 20 מ' מעל הקרקע, את המטענים הכבדים ביותר שידוע שהורמו בעת העתיקה לגובה – מרכיביו השונים של הגג הקלאסי המרשים שחלקם שקלו כ-60 טון ואחד מהם אף יותר מ-100 טון.

כך שהרומאים אמנם נודעים בעגורנים שלהם, שנחשבו לקדמת הטכנולוגיה באותם ימים ואפשרו להם לבנות את הגגות הקלאסיים המעוטרים והמרשימים שלהם, אך עם אבני בניין ענקיות שכאלה הם לא נהגו להתמודד.
וגם אפשר ללמוד מפרויקטים אחרים על המגבלות ההנדסיות שעמדו בפני הרומאים באותם ימים. אתגרי שינוע אחרים שידוע שהם לקחו על עצמם הם האוֹבליסקים – אותם עמודים ענקיים המורכבים מאבן יחידה שהוצבו במקור במקדשי מצרים העתיקה והועברו במאמצים רבים למספר כיכרות ברומא ובערים נוספות. משקלם של אלו נמוך במידה נכרת מאבני הטרילת'ון. האובליסק הגדול ביותר שהרומאים הצליחו להעביר ממצרים לרומא הוא "אובליסק הלטראנו" שאורכו המקורי כ-36 מ' ומשקלו היה כ-455 טון.

למאמר המלא של רקפת תבור

סודות הבטון הרומי , יכולת תיקון עצמי

ניו יורק טיימס ( התרגום לעברית באדיבות עיתון " הארץ)

הבטון המודרני שפותח בבריטניה במאה ה–19 הוא חומר הבנייה הפופולרי ביותר בעולם — אך הוא עמיד פחות ומזהם יותר מקודמו הרומי, שגם ניחן בתכונות כמו תיקון עצמי. חוקרים חלוקים בשאלה כיצד יוצר — אבל מקווים לפצח את סודו

קבוצת ארכיאולוגים התקבצה בהתרגשות בחדר החדש שנחשף בחפירות באתר פומפיי. זה היה ביולי האחרון, והחדר טרם נפתח לציבור, אך הנוכחים זכו להיות מהראשונים שראו מקרוב את הקירות שנצבעו בכחול בוהק — פיגמנט יקר בעת העתיקה. ציורי הפרסקו המפורטים בחלל הכילו דימויים מתחום החקלאות. הם השתמרו היטב — גם 2,000 שנה לאחר שצוירו.

ואולם אחד הנוכחים בחדר, כימאי מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) ששמו אדימר מסיץ', דווקא נראה מרותק יותר למה שנראה כערימת חול חסרת ערך בקצה החדר. לדבריו, החומר הגרגירי בעל הצבע החום בהיר הוא מעמודי התווך של האימפריה הרומית — מבשר קדום של הבטון המודרני. הרומאים השתמשו בו לדוגמה לבניין האקוודוקטים, שהזרימו מים נקיים לערים כמו פומפיי.

"הם הצליחו להביא מים לערים, ועם המים באה ההיגיינה, ההתקדמות הטכנולוגית הזאת אפשרה להם, קודם כל, לבנות את רומא כפי שהיתה, אבל גם לשחזר את ההישג בכל מקום שהגיעו אליו", המשיך מסיץ' ופרש את זרועותיו להמחשה, כאילו הוא מקיף את האימפריה הרומית כולה.

מחקרו של מסיץ' הראה כי גושי הגיר למעשה היו עתודות סידן שנועדו לסייע במילוי סדקים עתידיים. כלומר, הרומאים ידעו לייצר בטון בעל תכונות ריפוי עצמי: כאשר נוצרו בו סדקים, היו מסייעים מים שחדרו אליהם בהמסת גושי הסידן. זה היה מתקשה לאחר מכן, וממלא את הסדקים.

לדבריו, הרכב גושי הגיר לא נוצר מסיד שרוף אלא מסיד רווי, שהרומאים הוסיפו ישירות לתערובת בתהליך שנקרא ערבוב חם. מכיוון שסיד רווי ריאקטיבי מאוד, הוא מייצר חום כשהוא משולב עם אפר וולקני — ומחמם את החומר ליותר מ–76 מעלות צלזיוס. בעקבות התהליך הזה הבטון מתקשה מהר יותר. לעיתים הטכניקה מסוגלת לייצר חום של יותר מ–200 מעלות צלזיוס, ומתוך כך חלקים מהגיר מופיעים בצורת גושים קטנים ושלמים, ואלה נראים בבטון הרומי גם כיום. הגושים האלה הם האחראים לתכונות הריפוי העצמי של החומר, טוען מסיץ'.

 למאמר המלא בעיתון " הארץ"

ראו גם :

סוד הבנייה הרומית העתיקה: חוקרים פיצחו את תעלומת הבטון המתקן ..

חוקרים תהו במשך שנים רבות כיצד מבני ענק רומים עתיקים שורדים את פגעי הזמן ● לפי מחקר חדש של MIT, גרגרים עשירים בסידן שומרים על המבנים ו"מרפאים" אותם בחשיפה למים ● ד"ר לינדה סימור, אחת מעורכות המחקר, מספרת בריאיון לזמן ישראל כי עתה מנסים המדענים ליישם את הגילויים בתעשיית הבטון המודרנית

 בצילום : מבט על מבנה הקולוסיאום , רומא

מאת מלאני לידמן

בנייני הבטון המתפוררים של אומת הסטארטאפ מעידים כי ישראל המודרנית יכולה ללמוד דבר או שניים מהטכנולוגיה הרומית העתיקה של לפני 2,000 שנה.

מבני הבטון הרומיים העתיקים שורדים אלפי שנים של רעידות אדמה, מזג אוויר קשה ואפילו מתחת למים – בלי להיסדק כמו שקורה באדריכלות הברוטליסטית הישראלית אחרי כמה עשורים בלבד.

זאת משום שהבטון הרומי מחזיק ביכולת ייחודית "לרפא" את סדקיו אחרי חשיפה למים, כך עולה ממחקר של קבוצת מדענים איטלקים ואמריקאים, שהצליחו לשפוך אור על התגובה הכימית המסייעת לבטון להעלים את סדקיו.

מידע חדש שהגיע מאיסוף דגימות שנלקחו משרידי בטון עתיק במרכז איטליה באמצעות מצלמות אינפרא־אדומות ושיטות מיקרו־ארכאולוגיות אחרות אפשר למדענים לייצר "בטון רומי" משלהם. במחקר הם רואים כיצד הדגימות שאספו "מעלימות" את הסדקים הנוצרים בתוך שבועות.

חלק מהמבנים הרומיים בישראל – בכלל זאת נמל קיסריה, חלקים מארמון הורדוס ביריחו וקבר משפחת הורדוס בירושלים – כוללים בטון הדומה לאותו בטון איטלקי. הבטון באתרים הללו נוצר, בין השאר, מאפר איטלקי מיובא הקרוי פוצולנה (Pozzolana), שהופק מאזור הסמוך לנפולי והובא לישראל באונייה.

חוץ מפתרון תעלומת המונומנטים הרומיים העמידים, המחקר יכול לעזור לתעשיית הבטון המודרנית – אחת התעשיות המזהמות ביותר בעולם – לייצר בטון בר קיימא הדורש פחות חומרים ופחות תחזוקה.

"הרומאים ידעו ליצור תערובות בטון לשימושים שונים", אמרה ד"ר לינדה סימור – המחברת המובילה של המחקר שפורסם בתחילת החודש בכתב העת המדעי היוקרתי "Science Advances" – בריאיון לזמן ישראל.

לדבריה, הרומאים הגיעו לסוגי הבטון השונים הללו אחרי הרבה ניסוי וטעייה. "כבר בתקופה הפיניקית [1500 עד 300 לפני הספירה] הם ראו שאם מוסיפים חרס כתוש [הבטון] מצליח להיות יציב בתנאים שונים, כמו, למשל, עם יותר מים או אפילו מתחת למים.

"הם עברו מן אבולוציה של ניסויים עם אגרגטים [סוגי חצץ] שונים. הם ראו שכשהם השתמשו באגרגט וולקני [המבוסס על אפר וולקני] – הם הצליחו לבנות מבנים עוד יותר גדולים".

למאמר המלא  "באתר זמן ישראל "

ראו גם :

חוקרים גילו כיצד מבני בטון מהתקופה הרומית שורדים עד ימינו

שנים רבות תהו חוקרים כיצד מבני ענק כגון הפנתיאון והקולוסיאום שורדים את פגעי הזמן. עתה חוקרים מאמינים כי גושים קטנים של סלעי קלאסט גיריים שומרים על המבנים ו"מרפאים" אותם

הם שרדו נפילת אימפריה, מלחמות עקובות מדם וייסוד מדינה חדשה, אבל הסיבה לעמידות המופלאה של הבניינים עשויי הבטון הרומאי עדיין לוטה בערפל. בימים אלה התגלה הסבר אפשרי לתופעה: הבטון יוצר בטכניקה שהעניקה לו, כפי הנראה, יכולות ריפוי עצמי.

בייצור הבטון הרומאי נעשה שימוש בגושי סלעים וולקניים ואגרגטים אחרים שהוצמדו זה לזה באמצעות מלט העשוי, בין היתר, מחומרים דוגמת אפר וולקני, יחד עם סיד ומים. זה מכבר ידוע שהבטון ששימש לבניית סכרים ורציפים בעת ההיא מכיל מינרלים שסייעו בחיזוקו.

הם בדקו דגימה של בטון רומאי שנלקחה מקיר בעיר העתיקה פריברנום הסמוכה לרומא, וגילו שסלעי הקלאסט הגיריים כוללים סוגים שונים של סידן פחמתי, שחלקם נוטים להופיע בעת מחסור במים. הצוות גילה שהקלאסטים נקבוביים וסדוקים, מה שעלול להצביע על כך שנוצרו בסביבה חמה ודלה במים.

הם הסיקו מכך שהסיד לא עורבב עם מים לפני שהוסיפו אותו למרכיבים האחרים, אלא הוסיפו אותו תחילה לאפר ולאגרגטים, לפני הוספת המים. שיטה זו קרויה "ערבוב חם" בגלל החום שנוצר בתהליך. הטמפרטורות הגבוהות הללו, הוסיפו החוקרים, לא זו בלבד שתורמות להתקשות המלט אלא גם מפחיתות את נוכחות המים בקלאסטים הגיריים ומסביבם.

ייתכן שהקלאסטים הגיריים סייעו בתהליך "הריפוי העצמי" של הבטון בשעה שהמים שחדרו לסדקים בחומר מוססו את הסידן הפחמתי כשעבר דרך הקלאסטים הגיריים. השבר בבטון היה "נרפא" בין אם על ידי תגובה הדדית של הנוזל העשיר בסידן והחומרים הוולקניים, ובין אם על ידי התגבשות מחדש של הסידן הפחמתי. ואכן, הצוות ציין כי סדקים מלאים בסידן פחמתי נמצאו באחרונה בבטון רומאי.

למאמר המלא בעיתון גארדיין

הנשים הדתיות מגלות את השירות בצבא — וגם את המימוש העצמי שלהן

אחרי שנים של הסללה לשירות לאומי במקום לגיוס בצה"ל, מלחמת 7 באוקטובר חוללה מהפך אצל הצעירות הדתיות: שיעורי הגיוס בקרבן מזנקים ומתקרבים כבר לכ-50%, מה שמסייע להן גם בשוק העבודה

מאת : מירב ארלוזורוב

במשך שנים, שיעור הנשים הדתיות המשרתות בצבא היה 10%–15%. בשני העשורים האחרונים, לפי נתונים שפירסם ד"ר אריאל פינקלשטיין, חוקר החברה הדתית במכון הישראלי לדמוקרטיה, החלה התעוררות, וב–2016 השיעור הגיע כבר ל–30% מהבנות בכל מחזור שהתגייסו לצבא. מאז השיעור כנראה עלה לכ–35%. להתעוררות הזו יש כנראה שני מקורות. האחד, החלו לפעול גופים בתוך החברה הדתית שעודדו גיוס נשים, כמו אלומה ומדרשת לינדנבאום, בראשות הרב אהד טהר לב, שהקים מעין מסלול של שירות הסדר לנשים — שמאפשר להן לשרת יחדיו בקבוצה בצבא, כמו סוג של גרעין נח"ל.

"אנחנו נכנסים לבתי הספר שמתירים לנו", אומרת חלמיש אייזנמן. "עד לאחרונה מדובר היה בכשליש מבתי הספר הדתיים בלבד. אנחנו מספקים לבנות הסברים וליווי. צריך לזכור, הבנות הללו הן דור ראשון לגיוס. אין להן אמא או אחות שיכולה להסביר להן מה זה מנילה (שאלון העדפות) והמשמעות של כל תפקיד שמופיע במנילה".

לכתבה המלאה של מירב ארלוזורוב בעיתון דה-מרקר

כאן, בלב עמק יפהפה בחבל הבסקים, מצאו אלטרנטיבה לקפיטליזם

בילבאו, העיר הגדולה והמרכז הכלכלי של חבל הבסקים בצפון ספרד … עבור רוב העובדים, השכר ההתחלתי גבוה במעט מהנהוג ברחבי ספרד צילום: אמיר ברנע.

בילבאו, העיר הגדולה והמרכז הכלכלי של חבל הבסקים בצפון ספרד, שבתה אותי מיד בקסמה. השדרות הרחבות, הפרחים בכיכרות, האנשים הלבושים באלגנטיות ומוזיאון גוגנהיים המרשים שנבנה ב–1997 ושׂם את העיר על המפה. אבל לאחר שעה קלה של נסיעה בדרך הררית ויפה, אני נמצא בעולם אחר לגמרי. בלב עמק ירוק, כשמרחוק ניבט ההר המרשים אָנבּוֹטוֹ, ניצבת לה למונדרגון־אראסטֶה, העיר שהיא בית לתאגיד מונדרגון, קולקטיב של 92 קואופרטיבים שונים, הפועלים כולם באותו אזור גיאוגרפי, ומועסקים בהם לא פחות מ–70 אלף עובדים.

תאגיד מונדרגון הוא כוח כלכלי אדיר בחבל הבסקים בפרט ובספרד בכלל. מחזור המכירות שלו בשנה האחרונה היה למעלה מ–11 מיליארד יורו, והרווח הנקי עמד על כ–600 מיליון יורו. "אנושיות בעבודה" זה המוטו שלו, ובין מטרות התאגיד — מחויבות לעתיד כדור הארץ, לקהילה, לתחרותיות ולשביעות רצון של הלקוחות. אך במקום הראשון הוא שם את העובדים (שהם גם הבעלים), חברי הקואופרטיבים. מטרת העל של התאגיד היא הבטחת מעמדם, רווחתם ומשרותיהם של העובדים ויצירת משרות נוספות.

כדי שכל זה יקרה נוסחו עקרונות הארגון. אלו כוללים מבנה דמוקרטי ובו לכל עובד קול אחד; שכר שוויוני כך שיחס השכר בין העובד הבכיר ביותר לזוטר ביותר אינו עולה על פי שישה; השתתפות העובדים ברווחים, בניהול, בהחלטות אסטרטגיות ובהתוויית מדיניות; שיתוף פעולה בין הקואופרטיבים השונים במציאת תעסוקה במקרה של פיטורי עובדים; וערבות הדדית (עד גבול מסוים) במקרה שאחד הקואופרטיבים נקלע לקשיים. מנגנוני התמיכה שהתאגיד מספק, והסולידריות בין חברי הקולקטיב, הם שאחראים במידה רבה לכך שהקואופרטיבים החברים במונדרגון משגשגים כל כך.

לכתבה המלאה של אמיר ברנע בעיתון " הארץ"